הסיפור שלנו

הסיפור שלנו…

לפני שנה במהלך הקורונה החלטנו לצאת לטיול עד שהגבלות הקורונה יתאזנו בארץ…

היה אוגוסט, ההגבלות רק הלכו והחמירו ואחרי שנים במערכת החינוך החלטתי לקחתי חל"ת.

עם ארבעה ילדים 16,14,11,7 ובן זוג שעובד מרחוק חיפשנו יעד זול שנוכל לשהות בו לאורך זמן. סבלטנו את הבית והזמנו כרטיסים לקרקוב בפולין…

ערב לפני הטיסה היינו כבר ארוזים ואחרי בדיקות קורונה, החלטנו לבדוק שוב ורק ליתר בטחון את ההגבלות…

להפתעתנו גילינו שהתנאים השתנו ומי שמגיע לפולין יחוייב בשבועיים בידוד…

לקח לנו כמה רגעים לעכל את הבשורה, ואחרי האכזבה והמצוקה התחלנו לפעול ולחפש במרץ יעד אחר שיוצא מחר בבוקר לפני שנכנסים לביתינו הדיירים החדשים ולפני שתוקף הבדיקות יפוג.

כך מצאנו את עצמנו משכיבים את הילדים לישון בזמן שאנחנו ושתי בנותינו הגדולות מחפשים יעד רלוונטי.

השעה הייתה כבר אחרי 12 ובשעה 2.00 לפנות בוקר הזמנו כרטיסים למילאנו, איטליה בשעה 11.

הערנו את הילדים ואמרנו שנוסעים למילאנו…

הילדים שהיו בשוק מהשינוי שאלו "איפה זה מילאנו???"

בדרך לשדה התחלנו לתכנן את הטיול …

הטיול במילאנו וצפון איטליה היה מהמם, ואחרי תקופה של קורונה הרגשנו חופש אמיתי…

מכיוון שאיטליה יקרה וגם בה היו הגבלות חיפשנו יעד זול ונעים יותר וטסנו לפורטוגל.

מטרה אחת הייתה לקחת את הדרכון שחיכה לי שם כבר תקופה. (לילדים ולבן זוגי יש דרכון אירופאי) ומטרה שניה לטייל ולשהות עד שהכל ירגע.

טיילנו לאורך פורטוגל המהממת פגשנו משפחות כמונו שהרגישו שצריכים אויר אחרי כל הסגרים והמתח, והתחילה לנקר בי השאלה "למה לחזור?"

השיחות כללו שאלות מהותיות על החיים, יעוד, דור ההמשך, רצונות, חלומות ובעיקר על עתיד שלנו ושל ילדינו.

התחלנו לבדוק בכל המדיות האפשריות. קבוצות פייסבוק, אנשים שמכירים, התייעצויות עם המשפחה, פתחנו את כל הגלובוס ועברנו מדינה מדינה…

מזג אויר, קרבה לישראל, שפה, תרבות, חינוך, יוקר מחייה… במקביל ביקרנו בתי ספר בפורטוגל ולאחר חודש בערך הגענו להחלטה, היעד החדש - מדריד.

עוד לפני שהגענו קבענו פגישות עם בתי ספר, מתווכים והחלטנו על אזור מגורים.

תוך שבוע נכנסנו לדירה קנינו מזרונים וציוד ראשוני באיקאה והתחלנו חיים חדשים.

בהתחלה לא היה קל אבל בזכות הרבה אנשים טובים וקהילה תומכת שהיו נכונים לעזרה צלחנו את כל הקשיים.

כמו כולם הכי דאגנו איך הילדים יסתדרו. עבור ביתנו הגדולה הבנו שיש בעיה למצוא מסגרת חינוכית. היא בת 16 כיתה יא והסיכוי שלה להיבחן בבחינות בגרות באנגלית או ספרדית כמעט בלתי אפשרי. הבנו שהפתרון הטוב ביותר עבורה יהיה לסיים את השנה בתיכון בארץ. ארגנו את המשפחה ובלב כבד ,כואב ודואג היא חזרה לישראל. זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני מקבלת החלטה שטובה עבורה אך לא עבורי. שהלב והשכל לא הולכים יחד. אומנם קבענו תוכנית ביקורים חודשית, שיחות וידאו לפחות 3 פעמים ביום אך זה לא הפחית מהסיטואציה המורכבת שנוצרה. היום היא בכיתה יב, גרה איתנו ולומדת לבגרויות מרחוק ותבחן בבגרות אקסטרנית.

שאר הילדים נכנסו לבית ספר היהודי שהיווה כניסה רכה ונעימה. עד 20 ילד בכיתה, שני אנשי צוות, אוירה רגועה, חלק מהצוות מדבר עברית, יש ילד שניים ישראלים בכל כיתה.

ילדי התענגו על האוירה, היחס החם והרגשתי שסוף סוף הם במקום הנכון.

בני הקטן שנכנס לכיתה א בלי שידע אנגלית או ספרדית צויד בפתקים שימושיים בשתי השפות: אני צריך לשירותים, אני רעב, אני צמא…

וגם אנחנו בחודשים הראשונים עסקנו בלבנות לנו חיים חדשים. למצוא חברים ומשפחות ישראליות שיש להם ילדים בגילאים דומים, ליצור פעילויות משותפות, להכיר את הסביבה, בנקים, סידורים, רכב.

הקהילה הישראלית היוותה קרקע משמעותית להשתרשות שלנו במקום. החשיבות של קהילה תומכת, מקום לפתוח את הלב, לשאול, לאפשר לילדים שלנו להרגיש בבית בשפת האם שלהם הם חלק חשוב בשמירה על הזהות בתוך עולם חדש ולא מוכר.

הסיבה להקמת הקהילה הזו זה לתת חזרה את מה שקבלתי ועדיין מקבלת מהקהילה המדהימה הזו. תמיכה, עזרה ומקום לפתוח את הלב לכל מי שזקוק בהווה ובעתיד.